האיחוד האירופי מציג את עצמו כקהילת ערכים: כבוד האדם, דמוקרטיה, שלטון החוק, שוויון וסובלנות. אבל מה קורה כשהערכים האלה יוצאים מהטקסטים המשפטיים ופוגשים כיתות לימוד, מקומות עבודה, קהילות מגוונות ורשתות חברתיות? האם חקיקה ומוסדות מספיקים כדי לאפשר לאנשים משורשים תרבותיים, דתיים ולשוניים שונים לחיות יחד כשווים? ומה בכלל נשאר היום מהמורשת המערבית שעליה נשען הפרויקט האירופי, כשהמשמעות שלה שנויה במחלוקת בין תנועות פוליטיות מתחרות?
המאמר שואל באיזו מידה עיצבה המורשת הנורמטיבית המערבית את היסודות המשפטיים של האיחוד, והאם כשירות בין-תרבותית, כלומר היכולת לתקשר, לשתף פעולה ולנהל משא ומתן מעל גבולות תרבותיים, יכולה לשמש מנגנון מעשי להגשמת הערכים האלה בחיי היומיום. שאלה נלווית היא אם היא משלימה את הנורמות המשפטיות במבנה הממשל הרב-שכבתי של האיחוד.
המחקר איכותני ובין-תחומי, והוא נשען על מקורות משניים בלבד. הוא משלב ניתוח היסטורי השוואתי של מקרים כמו האימפריה הרומית, אל-אנדלוס, מלוכת הבסבורג וחבר העמים הפולני-ליטאי, ניתוח משפטי של אמנת האיחוד ומגילת הזכויות הבסיסיות, וניתוח מדיניות של תוכניות חינוך וניידות, מסגרות של מועצת אירופה ורשתות מקצועיות. המסגרת התיאורטית מושתתת על פלורליזם חוקתי, מוסדיות היסטורית ותיאוריית הכשירות הבין-תרבותית. התוצאה היא מבט מרחיב על השאלה איך חברה פלורליסטית מחזיקה מעמד.






