חקר שיעור הוא מודל יפני לפיתוח מקצועי של מורים, שבו קבוצת מורים מתכננת יחד שיעור אחד לעומק: מטרות, משימות, ניסוחים, ואפילו ניחושים מושכלים לגבי מה יגידו התלמידים וכיצד כדאי להגיב. בישראל, לעומת זאת, האלתור נחשב כמעט לתכונה לאומית. הוא מושרש בשפה, בהיסטוריה, בתרבות הניהול והיזמות, ורבים מן המורים רואים בו חלק בלתי נפרד מן המקצוע. מה קורה כששני אלה נפגשים בכיתת מתמטיקה?
המחקר עוקב אחר מורים ומנחים בקהילות חקר שיעור שפעלו בשמונה בתי ספר בישראל, ושואל מהם מאפייני האלתור בשיעורים שתוכננו בקפידה בקבוצה. הנתונים כוללים הקלטות של מפגשי התכנון, מערכי השיעור שנבנו, צילומי וידאו של השיעורים עצמם וראיונות אישיים עם המורים שלימדו אותם, וההשוואה בין מה שנכתב במערך ובין מה שהתרחש בפועל בכיתה מציפה שאלות מעניינות על גבולות התכנון.
לצד זה נבחנת סוגיה עדינה יותר: עד כמה מורה יכולה או צריכה לחזות מראש את תגובות תלמידיה, מה קורה לשיעור כשהתכנון מדוקדק כל כך שלא נשאר בו מקום לתנועה, והאם מורה מנוסה ומורה בתחילת דרכו מאלתרים באותו אופן. ברקע מרחפת שאלה שאינה פדגוגית בלבד אלא גם תרבותית, והיא של מי בעצם השיעור שתוכנן במשותף: של הקבוצה שתכננה אותו, של המורה שעומד בכיתה או של התלמידים שיושבים בה.
