איך אדם ממשיך לחיות אחרי שאיבד את מי שהיה אמור להמשיך אחריו? אובדן ילד נחשב לאחד הכאבים העמוקים ביותר שהורה יכול לחוות, לא רק בגלל הגעגוע והריקנות, אלא כי הוא פוגע במשהו עמוק יותר, בתחושת הזהות עצמה. הורים רבים מתארים את עצמם כ"מישהו אחר" מאז האסון, כאילו העצמי שהיה מוכר להם קרס ונבנה מחדש בצורה שונה. אבל האם השינוי הזה הוא תמיד לרעה? האם יש בכלל מקום לדבר על צמיחה כשמדובר במוות של ילד, או שזו חוצפה לחשוב כך?
שאלת המחקר המרכזית שעומדת במוקד בוחנת כיצד הורים שכולים תופסים את עצמם בעקבות מות ילדם, האם הם חשים שהשתנו, ובאילו תחומים, ומה הקשר בין תחושת ההשתנות הזאת ליכולתם לתפקד ולהתמודד עם החיים שאחרי. כדי לענות על כך רואיינו ומולאו שאלונים על ידי עשרות הורים שכולים שאיבדו את ילדם באופן פתאומי, במהלך פעילות מבצעית או בפיגוע טרור, כשהמחקר בוחן הן את תחושת השינוי הכוללת בעצמי והן שינויים בתחומים ספציפיים יותר בחייהם.
מה שמתגלה הוא תמונה מורכבת ולעיתים מפתיעה, שמערערת על כמה הנחות מקובלות לגבי הקשר בין קרבה לאחרים, תמיכה חברתית והחלמה. איך בדיוק זה עובד, ולמה דווקא ההורים שמדווחים על שיפור ביחסים עם הסביבה הם לא בהכרח אלה שמתפקדים הכי טוב, זה כבר סיפור אחר.
