בעולם ההייטק רווחת האמונה שבינה מלאכותית טובה היא בינה מלאכותית נטולת הטיות, שבה כל סטייה נתפסת כפגם שיש למגר בדרך לחשיבה אובייקטיבית והוגנת. אך מה קורה כאשר אותה מערכת עצמה נדרשת גם להיות יצירתית, מקורית ומפתיעה? האם אפשר בכלל לדרוש משהו לחדש ולסטות מהצפוי, ובו זמנית לצפות ממנו להימנע מכל הטיה?
המאמר יוצא לבחון פרדוקס זה, ושואל מה בעצם אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על "הטיה" בהקשר של בינה מלאכותית, והאם כל הטיה היא בהכרח פסולה. הדיון נפתח בסקירת השיח המחקרי סביב הטיות אלגוריתמיות, מהמחקר הפסיכולוגי המכונן של טברסקי וכהנמן ועד למחקרים עדכניים שחשפו אפליה במנגנוני זיהוי פנים ובהצעות תעסוקה של מודלי שפה. משם ממשיך המאמר אל שאלות פילוסופיות עמוקות יותר, ובוחן טענות פמיניסטיות ותיאוריות עדכניות יותר על הבלתי אפשריות שבעמידה בכל קריטריוני ההוגנות בו זמנית.
בהמשך נבחנת שאלת היצירתיות עצמה: מה בכלל אומר שמכונה "יוצרת", וכיצד ניתן לחשוב על יחסה של הבינה המלאכותית לרעיונות חדשים לאור מסורת ארוכה של מחשבה על גבולות המכונה, מהקוף המקליד של בורל ועד לחדר הסיני של סירל. מתוך כל אלה מתגבש ניסיון להציע דרך חדשה לחשוב על מקומן של הטיות בתהליך היצירה האנושי-מכני המשותף, ועל התפקיד שממלא הטעם האנושי בהכרעה בין אפשרויות שהמכונה מציעה.
