פעם בשנה, בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, עומדים אנשים מול מים ומנערים את שולי בגדיהם, או מכים באגרוף על החזה ומונים בקול את חטאי השנה שחלפה. אלה מנהגים עתיקים, ונוח לחשוב עליהם כעל שריד מסורתי שמשמעותו קבועה מראש ואינה משתנה. אבל מה קורה למנהגים האלה כשהם מתבצעים בחלל שכור במרכז תל אביב, בקהילה רפורמית שבראשה עומדת רבה לסבית, ובקרב מתפללות ומתפללים שזהותם המגדרית או המינית עמדה שנים ארוכות בניגוד למה שהפולחן היהודי ציפה מהם?
שאלה זו עומדת במרכזו של מחקר אתנוגרפי שבחן כיצד נשים ולהט"ב מבצעים ומפרשים שני מעמדים מוכרים של הימים הנוראים, מנהג התשליך ותפילת כל נדרי. המחקר נשען על שלוש שנים של עבודת שדה בקהילה רפורמית תל אביבית, ובהן עשרות תצפיות משתתפות בטקסים וראיונות אישיים עם חברות וחברי הקהילה, לצד עיון בהיסטוריה הארוכה של שני המנהגים, במחלוקות שליוו אותם ובנוסחי התפילה החלופיים שנכתבו עבורם בתנועה הרפורמית.
מתוך התיאורים עולות שאלות גדולות: מה קורה לתפילה כשהיא נאמרת בלשון נקבה, מי מחזיק בסמכות לפרש מנהג ולשנותו, מה נעשה לשופר כשאישה תוקעת בו, ומה פירושה של נוכחות גלויה במרחב דתי שבמשך שנים לא הכיר בה.
