סטודנט אחד מגיע בגלגלים להרצאה על נגישות, ומגלה שהמדרכה שמובילה אליה אינה נגישה, אף על פי שהשלט בשער מבטיח אחרת. סטודנטית אחרת נבחנת לבדה בכיתה ריקה ומביטה בשעון שמתקרב לשעת הסיום. כך נראים חייהם של סטודנטים עם מוגבלות במרחב האקדמי: סדרה של מעברים קטנים וגדולים, בין מקומות, בין רגעים ובין מצבים פנימיים, שרובם נשארים בלתי נראים לסביבה.
המאמר שואל כיצד באים לידי ביטוי המעברים האלה בחוויה היומיומית של סטודנטים המתמודדים עם מוגבלות, ומה אפשר ללמוד מהם על היחסים בין הסטודנטים לבין המוסד האקדמי. כדי לבדוק זאת נעשה שימוש בפוטו-ווייס, שיטה משתפת שבה המשתתפים מצלמים בעצמם, נותנים לצילום כותרת וכותבים לצידו סיפור לפי שאלות מובנות. השיטה נועדה להשמיע קולות של אוכלוסיות שנוטים להחסיר מהשיח.
הניתוח נשען על פרויקט "גוונים באקדמיה" ועל קורס בחירה בעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. בפרויקט נוצרו 136 פוטו-ווייסים, ומתוכם נבחרו כמה דוגמאות מפרטיות של סטודנטים עם מוגבלויות שונות. כל דוגמה נבחנה דרך הצילום, הכותרת והנרטיב שלה, מתוך עין לתיאוריית המעבר ולשאלה מה נחשף בתמונה שהמילים לבדן אולי לא היו מגלות.
