ניתוח להחדרת שנט הוא הליך מציל חיים עבור תינוקות עם הידרוצפלוס. אבל מה קורה כשהמערכת מפסיקה לתפקד ויש צורך בניתוח נוסף, ובמיוחד כשמדובר בילד שנולד עיוור? האם התערבות רפואית שנועדה להציל חיים יכולה לשנות באופן עמוק את יכולתו של ילד ללמוד, להתמצא במרחב, להתלבש ולהתחבר לאחרים?
המאמר מתמקד בנער עיוור מלידה שנולד פג, עבר שני ניתוחי שנט, ולמד שנים רבות בבית ספר לעיוורים. הכותב מתאר את תפקודיו במגוון תחומי חיים, ובהם לימודים, פעילויות יומיומיות, ניידות, חשבון והשתתפות חברתית. התמונה נבנתה מהערכות ומתצפיות של צוות חינוכי וטיפולי לאורך שנות הלימוד, וכן מריאיון עם הוריו של הנער.
השאלה המרכזית היא האם הקשיים יוצאי הדופן שהתגלו אצלו קשורים להליך הרפואי עצמו, ומה אפשר ללמוד מכך על הקשר בין אזורי מוח לבין עיבוד מרחבי ומישושי אצל אנשים שאינם רואים. מעבר לתיאור המקרה, המאמר מבקש לעורר מחשבה על האופן שבו צוותים חינוכיים, מרפאים בעיסוק ורופאים צריכים לחשוב על ילדים עיוורים, על ציפיות ועל יעדי טיפול.
