מה קורה כשהחוקר עצמו הוא הנחקר? מאז ראשית הסוציולוגיה האמריקאית קיים פיתוי עז לחקור את העולמות החברתיים שבהם אנו עצמנו חיים, אך בשנים האחרונות מונח אחד תפס את מרכז הבמה בתחום זה: "אתנוגרפיה עצמית מעוררת", גישה המבוססת על רגש, זיכרון וכתיבה אישית חשופה, המתרחקת בכוונה ממסורות מחקריות ריאליסטיות ותיאורטיות. אך האם זו הדרך היחידה לעשות אתנוגרפיה עצמית? האם אפשר לשלב חברות אמיתית וכנה בעולם הנחקר עם מחויבות למסגרת אנליטית מוצקה, כזו שמבקשת להבין תופעות חברתיות רחבות ולא רק לעורר הזדהות רגשית אצל הקורא?
המאמר מציע תשובה חלופית, ובוחן לעומק את ההיסטוריה של המחקר האוטואתנוגרפי, מתלמידיו הראשונים של רוברט פארק באוניברסיטת שיקגו ועד לדורות מאוחרים יותר שכתבו על מקצועותיהם ותחביביהם. מתוך ניתוח דוגמאות מרתקות, כמו מחקרו של אנתרופולוג שחלה במחלת עמוד שדרה וכתב על נכותו מתוך מסגרת תיאורטית ייחודית, וכן עבודות על נהגי משאיות, קהילות דתיות וצניחה חופשית, מנסה המאמר להגדיר מהם המאפיינים שמייחדים גרסה אנליטית של אתנוגרפיה עצמית, ומהו מקומה הראוי במסורת המחקר האיכותני הוותיקה. השאלה המרכזית שמעסיקה את הדיון: כיצד אפשר לשמור על מבט ביקורתי ותיאורטי כשהחוקר עצמו הוא חלק בלתי נפרד מהתופעה שהוא בוחן, ומה הופך אתנוגרפיה עצמית כזו לכלי מחקרי לגיטימי ומועיל?
