האם הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו יכול לשנות משהו במוח של אדם הנאבק בהתמכרות או בהפרעה נפשית קשה? בעולם בריאות הנפש הדומיננטי, פרקטיקות נרטיביות נתפסות לא פעם כקישוט נחמד, מעין קצף על פני המנגנונים הנוירוביולוגיים שבאמת עושים את העבודה. בה בעת מצטברות ראיות לכך שטיפולים נרטיביים מועילים, אף שקשה להסביר כיצד.
המאמר מתמקד בדימוי פופולרי ובעל השפעה, "הפיגום והאינסטלציה". לפיו כל הסבר טוב להכרה ולהפרעות נפשיות חייב לאזן בין הסביבה, שהיא הפיגום, לבין המנגנונים הפנימיים של הגוף והמוח, שהם האינסטלציה. הדימוי נשמע מתון ומאוזן, אבל השאלה המרכזית היא אם הוא באמת מאפשר לתפוס את מה שקורה כשאדם מספר מחדש את חייו, ואילו הנחות סמויות על טבע המחשבה הוא מכניס יחד איתו.
הכותבים בוחנים את המטאפורה בעיון פילוסופי ביקורתי, מעמתים אותה עם גישה אנאקטיבית-מגולמת רדיקלית של ההכרה, ובודקים את הכוח המסביר של שתיהן במקרה מבחן מוכר ושנוי במחלוקת: התמכרות. שם ניצבים זה מול זה הסבר של "מוח חטוף" וסיפורי חיים שמצמצמים או מרחיבים את מה שאדם מרגיש שאפשרי עבורו. המאמר מזמין לחשוב מחדש על מקומו של הסיפור בריפוי, ועל המחיר של בחירת מטאפורה אחת על פני אחרת.
