כמעט כולם מסכימים שבחברה רב-תרבותית צריך להיות סובלניים. אבל כשאדם אומר שהוא סובלני, מה בעצם עומד מאחורי המילה? יש מי שסובלים אחרים מתוך אמונה עמוקה שכל האזרחים שווים בכבודם ובזכויותיהם, ויש מי שסובלים בעיקר כדי שלא יהיו סכסוכים ושהחיים המשותפים ימשיכו להתנהל בשלום. לשתי הסיבות האלה יש אותו שם, אבל ייתכן שהן אינן אותו דבר.
המחקר מבקש לבדוק האם אפשר להבחין בין שתי צורות הסובלנות האלה באופן אמפירי, ומה כל אחת מהן אומרת על היחס שלנו למהגרים ולמיעוטים. השאלה מעניינת במיוחד משום שהסכמה עקרונית עם סובלנות אינה מבטיחה שנקבל גם דברים מוחשיים, כמו מסגד בשכונה או מורה עם כיסוי ראש בבית ספר ציבורי. נשאלת גם שאלה נוספת: האם החשש לגורלה של זהות הרוב משנה את התמונה?
החוקרים ערכו שלושה מחקרים בקרב ארבעה מדגמים לאומיים של בני הרוב ההולנדי. הם הסתמכו על סקרים, על ניסוי משובץ שבו המשתתפים נשאלו על קבוצות מהגרים שונות, ועל שאלות לגבי פרקטיקות מוסלמיות קונקרטיות. כך ניסו לברר אם הסובלנות היא עניין אחד או כמה עניינים, ואילו עמדות ומעשים מתלווים לכל אחת מצורותיה.
