כשאנחנו נכנסים למוזיאון או למרכז מורשת, האם כולנו פוגשים את אותו סיפור? מסתבר שלא בהכרח. אותה תצוגה יכולה להיחוות כזיכרון משפחתי כואב, כעניין אינטלקטואלי רחוק או כעולם זר שמעדיפים להתרחק ממנו. הרעיונות של פייר בורדייה על אביטוס, הון סמלי ושדות שימשו עד כה בעיקר להבנת מוזיאוני אמנות והיררכיות של טעם. המאמר שואל אם הם יכולים לשפוך אור גם על צורות "רגילות" של מורשת, כמו מוזיאונים להיסטוריה חברתית ואתרי מורשת תעשייתית, ועל האופן שבו מבקרים מעניקים משמעות למה שהם רואים.
השאלה המרכזית היא מה מוסיף המושג אביטוס להבנת היחס בין מוזיאון למבקריו, מעבר לגישות מקובלות בחקר קהלים שמתמקדות בתערוכה כטקסט, בהקשר המיידי של הביקור או בזהויות חברתיות קבועות כמו מעמד, מגדר וגיל.
המחברת מציגה קודם דיון תיאורטי ביקורתי בחקר המבקרים, ואחר כך מדגימה את הטיעון בעזרת ראיונות שנערכו לפני ביקור ואחריו במוזיאון מורשת תעשייתי בוויילס, מכרה פחם לשעבר שבו מדריכים שהיו כורים מספרים את סיפורם. מבקרים שונים, עם זיכרונות, מסלולי חיים ויחסים שונים לעולם הכורים, נשמעים מתוך הראיונות ומעלים שאלות על מעמד, זיכרון וזהות ועל מה שנסתר מתחת לפענוחים הדומים לכאורה.
