אלימות בין בני זוג היא אחת הסוגיות הכבדות בבריאות הציבור, ובקרב זוגות שפונים לטיפול זוגי היא שכיחה אף יותר. ובכל זאת, כמעט אף זוג לא מזכיר אותה בדלת הכניסה. היא מתגלה לאט, באמצע התהליך, ולעיתים בלי שהזוג עצמו קורא לה בשמה. מה קורה לפני שזוג מגיע לחדר הטיפול, ומה קורה בתוכו, בנקודה שבה מילה כמו "כעס" או "סכסוך" צריכה לעמוד מול המציאות?
המחקר שואל כיצד בני זוג ומטפליהם חווים ומבינים את התהליך שמוביל לטיפול זוגי ממוקד אלימות, כאשר האלימות לא נחשפה מראש. השאלה חשובה משום שהיא נוגעת בדילמות קליניות ואתיות קשות, ובוויכוח הפתוח אם בכלל ראוי לטפל באלימות בהשתתפות שני בני הזוג יחד.
החוקרים עבדו בשירותי הייעוץ המשפחתי הנורבגיים, שירות ציבורי חינמי. הם ראיינו ארבעה זוגות הטרוסקסואליים וחמישה מטפלים שליוו אותם. כל לקוח וכל מטפל רואיינו בנפרד, בראיונות ארוכים וחצי־מובנים, והחומר נותח בגישה פנומנולוגית פרשנית (IPA) שמעמידה במרכז את החוויה הסובייקטיבית של המשתתפים. כך נוצרת תמונה מרובת קולות של מה שעובר על הצדדים השונים, מהרגע שבו הבעיה מוכרת ועד שהיא מקבלת שם בחדר הטיפול.
