מה קורה כשהילד הופך להיות מי שמנחם את הוריו כשהם עצובים, מסייע להם בקבלת החלטות, מבשל, קונה ואפילו מביא כסף הביתה? בתיאוריית המערכות המשפחתיות התופעה נקראת פרנטיפיקציה, היפוך תפקידים שבו הילד מעניק טיפול במקום לקבל אותו. לפעמים מדובר בעומס שפוגע בהתפתחות, ולפעמים בחוויה שילד יכול לשאת בגאווה. ההבדל תלוי במידה רבה באופן שבו הילד עצמו חווה את תפקידו: האם הוא מרגיש מוערך, או דווקא מנוצל ובלתי מוכר.
הבעיה היא שקשה מאוד לזהות את התופעה. בני משפחה נוטים להגן על ההורים ולהסתיר קשיים, ובפולין, שבה קיימת הססנות תרבותית לחשוף בעיות משפחתיות, אין עד היום כלי מדידה זמין שיאפשר להעריך את התופעה בקרב צעירים. את שכיחותה אפשר רק לשער מנתונים עקיפים, כמו גירושים, משפחות חד-הוריות והגירת עבודה של הורים.
המחקר הזה שואל האם אפשר לבנות שאלון קצר, מהימן ותקף, שיתפוס את הרב-ממדיות של התופעה: סוג הטיפול, מי הנמען שלו והאופן שבו הילד מפרש את מצבו. החוקרים שאבו השראה משני שאלונים אמריקאיים מוכרים, ניסחו עשרות היגדים והציגו אותם ל-641 תלמידים בני 12 עד 18 מאזור פומרניה. הנתונים נבחנו באמצעות ניתוח גורמים מאשש ובדיקות מהימנות ותוקף, עם התייחסות נפרדת לילדים יחידים ולילדים שיש להם אחים.
