מה קורה כשנער בן חמש עשרה מגיע לארץ חדשה, ובתוך זמן קצר מוצא את עצמו מול בית ספר, משרד ממשלתי, קופת חולים ופקידים שמדברים בשפה שעוד לא שלט בה? המפגשים היומיומיים האלה עם מוסדות המדינה נראים טכניים, אבל הם המקום שבו נקבע מי מקבל גישה למשאבים, מי מרגיש שייך ומי לומד לא לסמוך על המערכת. רוב המחקר בתחום בדק איך מהגרים מעריכים שירותים בזמן אמת. פחות ידוע איך אנשים מבינים את המפגשים הללו שנים אחר כך, כשהם כבר בוגרים ומביטים לאחור.
המחקר הזה שואל כיצד מבוגרים שהיגרו מברית המועצות לשעבר לישראל בגיל ההתבגרות, מה שמכונה הדור ה-1.5, מתארים ומפרשים בדיעבד את מפגשיהם המוקדמים עם מוסדות ציבוריים. מדובר בקבוצה שנמצאת בין הוריה, שגדלו בעולם מוסדי אחר, לבין בני הדור השני, וייתכן שהיא ממלאת תפקידים שאינם מובנים מאליהם בגיל כל כך צעיר.
החוקרים ערכו ראיונות עומק חצי-מובנים עם 21 גברים ונשים שהגיעו לישראל בגילאי 12 עד 17.5 ממדינות שונות בברית המועצות לשעבר. הראיונות נערכו בעברית ונמשכו שעה עד שעה וחצי, וניתחו אותם בניתוח תמטי אינדוקטיבי. הסיפורים שעלו מהם נוגעים בבית הספר, בבירוקרטיה, במשפחה ובשאלה מה פירוש להיות מוכר כחבר בחברה חדשה.
