מדוע מדינות מסוימות מצליחות למכור לעולם מטוסים, תרופות, מחשבים וציוד תקשורת, בעוד אחרות נשארות מאחור? ייצוא של מוצרים עתירי טכנולוגיה נחשב לאחד המנועים החשובים של צמיחה כלכלית ארוכת טווח, אבל הידע על מה שמניע אותו עדיין מוגבל יחסית. רוב המחקרים הקיימים עוסקים בקבוצות קטנות של מדינות, או במדגמים שבהם נמצאות זו לצד זו כלכלות עשירות מאוד ועניות מאוד, ולכן קשה ללמוד מהם מה באמת עושה את ההבדל בין מדינות דומות זו לזו.
המחקר הזה בוחר זווית אחרת ומתמקד במדינות ה-OECD, קבוצה הומוגנית יחסית מבחינת רמת פיתוח וכללי שוק, שמשמשת לא פעם מודל לחיקוי למדינות מתפתחות. השאלה המרכזית: אילו גורמים מסבירים את היקף הייצוא של מוצרים מיוצרים בעלי תוכן טכנולוגי גבוה, ועד כמה כל אחד מהם משפיע? בין הגורמים הנבדקים אפשר למצוא הון פיזי ואנושי, הוצאה על מחקר ופיתוח, השקעות זרות, יבוא של מוצרי היי-טק, איכות מוסדית, גודל השוק והשתייכות לאיחוד האירופי.
החוקרים בנו פאנל של 35 מדינות לאורך 15 שנים, בין 2004 ל-2018, תקופה שכוללת גם את המיתון הגדול של 2009. הנתונים נאספו ממאגרי UNCTADstat, הבנק העולמי וה-OECD. הם בחנו את הייצוא הטכנולוגי הגבוה בשני אופנים, כערך כולל וביחס לכוח העבודה, והשתמשו בשיטות אקונומטריות מתקדמות כדי להתמודד עם הבעיות הטיפוסיות של נתוני פאנל. התמונה שעולה מכך עשויה לעניין קובעי מדיניות, כלכלנים וכל מי שתוהה מה נדרש כדי לבנות כלכלה שמייצאת טכנולוגיה מתקדמת.






