מה קורה לנער שחוזר ממסגרת חלופית, קטנה ואישית, אל בית ספר רגיל גדול ולעיתים עוין? עבור תלמידים בני מיעוטים, המעבר הזה מגיע עם תווית שנצמדה אליהם, עם בדידות, עם חוויות של גזענות ועם תחושה שאיש כבר לא מאמין בהם. הכלים המקובלים, כמו חונכות, מעקב וניהול מקרה, מתמקדים בהתנהגות ובנוכחות, אבל כמעט לא נוגעים באופן שבו התלמיד רואה את עצמו ובאופן שבו הסביבה רואה אותו. לא פלא שרבים מהם נושרים או חוזרים למסגרת החלופית.
המאמר שואל אם גישה אחרת, טיפול נרטיבי, יכולה לתת ליועצים חינוכיים דרך מעשית ללוות את המעבר הזה. הכותבים אינם מדווחים על ניסוי, אלא בונים מסגרת רעיונית ומפורטת על בסיס הספרות על בתי ספר חלופיים, על מעברים בית ספריים ועל הגישה הנרטיבית. הם מדגימים אותה בעזרת מקרה מומחש של נער בן ארבע עשרה, דריק, ועוברים עם הקורא פגישה אחר פגישה, עד הרגע שבו אנשים משמעותיים בחייו מוזמנים להיות עדים לסיפור חדש. הם בוחנים גם את התפקיד של האם, של המורים ושל הקהילה, ומה נדרש מיועץ שהזמן שלו קצוב.
מה הופך "הרגלים" לדמות נפרדת מהנער עצמו? ומה קורה כשהמורה, האם והקהילה נכנסים לסיפור? מי שמתעניין בייעוץ חינוכי, בצדק חברתי ובדרכים להחזיר תלמידים אל מקומם בבית הספר ימצא כאן חומר למחשבה.
