דמיינו כיתה שבה כל מילה שאתם אומרים נמדדת בשניות, כל שיעור מוקלט, ושום תלמיד לא יכול להתחבא בשורה האחורית. הפלטפורמות הדיגיטליות החדשות בהשכלה הגבוהה מבטיחות בדיוק את זה: למידה פעילה, מעורבות ושקיפות מלאה. אבל מה קורה ליחסים האנושיים שבין מרצה לסטודנט כשבין שניהם עומדים מד זמן דיבור, נתוני אנליטיקה ותוכנה שבודקת גניבה ספרותית? וכיצד מרגיש מי שמלמד תחת עינה הפקוחה של המערכת, כשגם הוא עצמו נמצא במעקב?
המאמר בוחן שאלות אלה בקולג' חדש באוניברסיטה ממשלתית באיחוד האמירויות הערביות, שבו הלמידה משלבת מפגשים מקוונים סינכרוניים עם משימות מוכנות מראש. החוקרים שואלים כיצד מרצים תופסים יחסי מורה-תלמיד ואמון, כיצד הם מבינים את מנגנוני המעקב ואת השפעתם על הקשר עם הסטודנטים, ואילו דרכים של התנגדות או התאמה הם מפתחים בפועל.
כדי לברר זאת ערכו החוקרים ראיונות עומק חצי-מובנים בזום עם תשעה מרצים להשכלה כללית, בעלי ניסיון משתנה בפלטפורמה, וניתחו אותם באופן תמטי מתוך נקודת מבט פוסט-דיגיטלית. הם נעזרו ברעיונות של מישל פוקו ושל קארן ברד כדי להבין אם הטכנולוגיה היא רק כלי, או שהיא שותפה פעילה בעיצוב היחסים החינוכיים עצמם. התשובה נוגעת לכל מי שהוראה, למידה וטכנולוגיה נוגעות בחייו.






